רמב"ם על כלים יז
ראו גם נוסח המשנה כלים יז רמבם
כלים פרק יז
[עריכה]שיעורן ברימונים - כאשר ניקבו במוציא רימון נטהרו, ולא יקבלו טומאה.
ועניין במה שהן - ישערו בדבר אשר ישתמשו בו, וכאשר ניקבו עד שלא יצלח לזה הדבר הנה הוא טהור, כמו שיהיה שימושו לתאנים שיעורו כאשר ניקב במוציא תאנה, ואם היה שימושו לזיתים נקובתו במוציא זית.
עוד אמר תנא קמא שקופות הגננים כאשר ינקבו נקב תצא ממנו אגודת ירק הנה הן טהורים, וקופות בעלי בתים כאשר ינקבו נקב עד שיצא ממנו התבן הנה הם טהורים, וקופות הבלנים כאשר ינקבו נקב תצא ממנו הגבבה טהורות.
והגבבה - הוא תבן מעורבב בזבל ישרפו אותה במרחץ, תרגום "לקושש קש"(שמות ה, יב) "לגבבה גילי".
וחלק רבי יהושע על זה ההבדל השני גם כן, ואמר שאלו הקופות כולן שעורן ברימונים, כמו שאר כלי בעלי בתים.
ואין הלכה לא כרבי אליעזר, ולא כרבי יהושע:
פקעיות של שתי - הן לשונות של מטווה אשר יהיה ממנו השתי, והן קטנות מלשונות הערב.
ובית הראי - כלי יעשו בו הנערים צרכיהן. ו"ראי" שם הצואה.
והנה באלו הפרקים לשון אף על פי, שעניינו יהיו אלו הכלים יקבלו השיעורים הגדולים ולא יקבלו הקטנים שהן יטמאו, וכולן בראוי להן, עד שיהיה הנקב הגדול שלא תקבל השיעור הגדול. ויהיה סדר המשנה כן, החמת שיעורה בפקעיות של ערב, אף על פי שאינה מקבלת של שתי הואיל ומקבלת של ערב טמאה. וכן שיעור הנשאר מן הפרק.
ואין הלכה כרבן גמליאל:
אפיפירות - הוא כלי ארוג מקנים ישימו בו קלחי הכרמים כמו שבארנו בכלאים, והוא אשר יקרא במצרים "אל-מכעב".
ואין הלכה כרבי שמעון:
יאמר כי כאשר ניקבה הקופה נקב, כאשר השליך בזאת הקופה שלושה רימונים, והשליך הקופה לאחוריו ונתלה הקופה, לא יפלו אלו הרימונים מזה הנקב, הנה היא תטמא לפי שהיה כלי עד עתה.
והרובע - היא המידה המפורסמת שהיא רובע קב.
[וכבר ביארנו הקנונים] הקטנים - ["אטבאק"].
נפרצו - שנפחת והוסר ממנו חלק.
נגממו - חסרון הדפנות וחיתוכן, נשאר קרקעיתו, כאשר נשאר ממנו שיקבל אי זה שיעור שיהיה יטמא.
והלכה כרבי שמעון:
שיהיו מקדשין כל שהן - רוצה לומר כאשר נתערבו מרימוני זה המקום והוא בדן רימון אחד של ערלה, ואפילו במאה אלף רימונים דרך משל, נאסרו כולן, וזהו עניין מקדשים כל שהן. וכבר ביארנו זה בתכלית הביאור בסוף ערלה.
ואמר רבי עקיבא, שזה הרימון נזכר לשני עניינים יחד, ששיערו בו את הכלים כמו שקדם, ומקדשים כל שהן כמו שזכרנו.
וחצירי גבע - כרתי של מקום פלוני, תרגום "חציר"(במדבר יא, ה) "כרתי".
ובדן וגבע - שני מקומות של כותיים.
ואמר רבי יוסי שכל מי שיקנה מאלו הרימונים או מאלו הכרתי, אמנם יוציא ממנו מעשר ודאי לפי שהן טבל באמת, ויוציא ממנו מעשר ראשון ושני מאחר תרומה גדולה כי הכותיים לא יוציאו מעשר, כמו שכבר ביארנו ממקומות ממסכת דמאי.
והלכה כרבי עקיבא, ואין הלכה כרבי יוסי:
ידוע שיש מן השיעורים של העניינים התוריים מה שנשערהו בכביצה, כמו שאמרו ש"כביצה מטמא טומאת אוכלין".
ואומר שכל שיאמר בו כביצה, הנה היא ביצה שממנה השיעור [הבינונית] מביצות התרנגולת.
ועניין מאמר רבי יהודה כפי מה שאבאר לך, אמר:
- תקח כלי ותמלא אותו בתכלית מה שאפשר עד שילך על כל גדותיו, ויושם בכלי אחר ריקן.
- עוד ישליכו שם ביצה היותר גדולה שתהיה, ויצא ממנו שיעור גוף הביצה בלא ספק, ויקבץ זה המים.
- עוד ימלא כלי אחר במים פעם שנית, בזה הכלי בעצמו או בכלי אחר זולתו העניין אחד.
- עוד ישליך באותו הכלי ביצה היותר קטנה שתהיה, ויקבץ גם כן מה שישפך.
- ויקבלו שתי המימות, ויקח חצי המקובץ, וישער בו.
- וכן אם תקח שתי הביצות הגדולה והקטנה, ותשליך בכלי אחד בפעם אחת, ותיקח חצי מה שישפך מן המים, יהיה העניין אחד.
ואמר רבי יוסי, וכי מי מודיעני כאשר תיקח הביצה היותר גדולה שלא תמצא יותר גדולה ממנה, וכן כאשר לקחנו היותר קטנה שלא תמצא יותר קטנה ממנה, אבל העניין שב אל אומד האדם שזאת הביצה תהיה שווה, לא קטנה ולא גדולה.
והלכה כרבי יוסי:
גרוגרת - היא התאנה היבשה ששיערנו בה הוצאת שבת וערובי מבואות, לפי מה שהתבאר בערובין.
ואין הלכה כרבי יהודה:
כבר ידעת שאיסורי מאכלות, כנבלות וטרפות ודם והדומה להן, יהיה איסור אכילתן בכזית. וכן "כזית" מן המת ומן הנבילה הוא אשר יטמא. ורוב השיעורים הן ב"כזית". ולשון התלמוד "ארץ שרוב שעוריה בכזית".
ואני עתיד לבאר גם כן שעצם כשעורה מן המת, מטמא במגע ובמשא. וכבר ביארנו שכעדשה מן השרץ, מטמא במגע ובמשא.
וכבר ביארנו בפרק שבעה עשר מאהלות שכל המטלטלין מביאים את הטומאה, בעובי המרדע:
השיעור באמה בתורה הרבה כמו שהתבאר בשבת ועירובין וסוכה ומידות.
ובינונית - היא אמה בת ששה טפחים, וכל טפח ארבע אצבעות בגודל, והיא אמה של משה, רוצה לומר אשר בה ישער המשכן.
וכבר ביארנו במידות שבשער מזרחית משערי הר הבית היתה צורת שושן הבירה, ולזה יקראו שער שושן הבירה. ועשו זה בעבור שעלו משושן כדי שיזכירו עמידתם בו ויהיה אימת מלכות עליהן, ומזה השער יאמרו ושתי אמות היו בשושן הבירה.
וכאשר יסכימו עם האומן, שיארגו מאה אמות דרך משל במאה דינרין, או יבנו מאה אמות במאה דינר, וישמרו אותם מן הגזל ויתנו להן מה שיבנו במאה אמות הקטנות, וכאשר יקח מהן ההקדש מה שעשו יבקשו מהן מאה אמות מאמות הגדולות, עד שלא יהנו מן ההקדש ויתחייבו מעילה, לפי מה שיתבאר במסכת מעילה:
כבר ביארנו מידות המזבח על התכלית בשלישי ממידות.
והלכה כרבי מאיר:
כבר ביארנו בפתיחת דברינו במסכת מנחות, שמידות הלח גם כן כמו ההין והלוג והרביעית הן חלקים מהסאה אשר היא מידה יבשה, וכן הקב והאיפה והעשרון שהן מידות היבש גם כן הן כולם מיוחסים לסאה, כמו שביארנו בשביעי ממנחות. ושם התבאר שסאה מדברית הוא השיעור, והסאה המדברית היא חמש ששיות מסאה ירושלמית.
ושיעור אלו המידות אשר קדמו לנו בכל המשנה אמנם הן בסאה מדברית.
ואמרו וכמזון שתי סעודות לעירוב - רוצה לומר עירובי תחומין, אשר לא תהיה אלא כמזון שתי סעודות לכל המערבים, כמו שהתבאר בשמיני מעירובין.
ואמר רבי מאיר, שבשבת יאכל האדם מהמאכל יותר מפני הלפתן, והוא עוזר לו על אכילת הפת יותר.
ורבי יהודה אומר, שבשבת יאכל פחות מפני מציאות המשתה והיין, וירפה האסטומכא וימעיט האכילה. וזהו עניין אמרו וזה וזה מתכוונין להקל, מפני שכל אחד מהן אמנם כיון למעט שיעור העירוב.
וכבר ביארנו הרבה פעמים שהסאה ששה קבין, ושהסלע ארבעה דינרין, ושש מעה כסף דינר, ומעה שני פונדיונין, והפונדיון חלק מארבעים ושמונה בסלע.
וכאשר יהיה הסך ארבע סאין בסלע, יהיה חצי קב בפונדיון. הנה המגיע מזה השיעור אשר נתן אותו רבי יוחנן בן ברוקה שהשתי סעודות הוא חצי קב, יהיה הקב ארבע סעודות. ורבי שמעון אומר, שהשתי סעודות הן שתי שלישי חלות יהיה שלוש מהן בקב, הנה לדעת רבי שמעון יהיה בקב תשע סעודות.
וביאר בתלמוד מאמר רבי יוחנן בן ברוקה ארבע סעודות בקב, אמנם הוא בשכירות האופה אשר ילוש ויאפה והעצים שמשים מעצמו, והיה לו אצלם מהשכירות חצי מה שיאפו, וכאשר נתן לו ארבע סעודות ויקח הוא ארבעה, ושנים מאלו הארבע הוא שתי סעודות אשר רמז אליהן רבי יוחנן בן ברוקה, וזהו רביעית הקב. ורבי שמעון אשר יאמר שהשתי סעודות הן שתי תשיעיות מן הקב, לא יחשב השכירות, ושני השיעורים קרובים.
ודע שהקב שיעורו בעשרים וארבע ביצים, ושתי סעודות אם כן על דעת רבי יוחנן בן ברוקה הוא שיעור ששה ביצים, ועל דעת רבי שמעון יהיו השתי סעודות שיעור חמש ביצים ושליש.
ושם התבאר שהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה:
בפרק שני מאהלות יבאר שאפר המת, והוא אשר ישאר מעצמיו אחר אורך השנים דמיון אפר, יטמא באוהל ממנו שיעור מלא תרווד.
ואמר שזה התרווד הנזכר הוא תרווד הרופאים הגדולים, אשר יוציאו בו העשבים אשר יבשלו אותן, וזה השיעור הוא מלא תרווד כמו שהתבאר בשני מאהלות.
והנגעים כולן אמנם יטמאו בכגריס והוא חצי פול, ואמרו שזה הפול מהמקום הנקרא קילקי לגודל זה, ושיעורו מרובע, באורכו שלשה גרעיני עדשים וכן ברוחבו, כמו שהתבאר בששי מנגעים.
וכן מי שיאכל ביום הכפורים שיעור תמרה יתחייב כרת, והיתנה בזאת התמרה שתהיה גדולה מאד.
ואמרו כמוה וכגרעינתה - הוא שיקבץ בשרה וגופה, לפי שבין עצמה וגרעינתה מרחק רב, ולוא ישוער בכללה יהיה שעורה יותר רב, והוא אמרם בירושלמי "וצריך למעך חללה". וכבר התבאר בתלמוד שזה השיעור הוא פחות מכביצה.
כפיקה גדולה שלהן - כמו הפלך הגדול אשר יקשרו בו, לפי שבזה יקשרו פלך בקצה הנוד, וכאשר ינקב נקב רחב יכניס ממנו הפלך ההוא יטהר.
ומאור - הוא נקב יהיה בכותל ליכנס בו האורה. וכאשר לא יעשה זה הנקב האדם בכוונה ליכנס בו האורה, אבל יקוב אותו אחד מהבעלי חיים או ישחת מעצמו הנה לא יביא את הטומאה, והוא שיכנס טומאת מת מזה הנקב לבית ,אלא אם היה בו זה השיעור.
ואגרוף - ידוע.
ובן בטיח - איש ידוע, והיה אגרופו גדול.
אולם כאשר נעשה זה המאור על ידי אדם, אם יהיה בו מלא מקדח של לשכה יביא את הטומאה, והנה אבאר זה בשלושה עשר מאהלות.
וכבר בארנו שהפונדיון חצי דרהם, ומשקלו שמונה עשרה גרעיני שעורה, והוא שעור הנקב אשר ינקב בזה המקדח אשר היה בלשכה שיעור הפונדיון.
וסלע הנרונית - מיוחסת אל נירון קיסר והוא ממלכי הרומיים.
ואמר כי כאשר נקב זה הנקב שיעור הפונדיון, והוא הסלע הפלונית, והוא שיעור הנקב אשר בעול, רצה לבאר שיעורו בעניינים מפורסמים אצל ההמון.
וראיתי לזכור לך בכאן שורש גדול התועלת, והוא אמרם בתוספתא מקואות "כזית מן המת וכעדשה מן השרץ, ספק יש בהן כשיעור, ספק אין בהן, ספקו טמא, שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספקו טמא". ושמור זה השורש שבו תדע כאשר יפול לך ספק באיזה שיעור שיהיה אם תקח בו לקולא או לחומרא.
ולא יטעך אמרו "שיעורו מדברי סופרים", עם השורש אשר בידינו "שכל השיעורים הלכה למשה מסיני", לפי שכל מה שלא התבאר בלשון התורה יקרא מדברי סופרים ואף על פי שהדברים הן הלכה למשה מסיני, לפי שמאמר "מדברי סופרים" יכלול שיהיה הדבר קבלת סופרים כמו הפירושים וההלכות המקובלות מן משה מסיני, או תיקון סופרים כמו התקנות והגזרות.
ושמור כלל זה:
כבר קדם לנו בעשירי מזאת המסכתה, שעצמי רמשי המים ועורם כאשר יעשה מהם כלים לא יטמאו, וכן כל בעל חיים מימיי שלא יטמא כאשר מת ואפילו השרץ ממנו, לפי שלא חייב השם טומאה על דבר מימיי.
אמר ה' יתברך "או בגד או עור או שק"(ויקרא יא, לב), ובאה הקבלה לומר "מה בגד מן הגדל בארץ, אף עור מן הגדל בארץ". ואמר במקום אחר "או בעור או בכל מלאכת עור"(ויקרא יג, מח), ואמרו "או בעור, להביא את שחבר לו מן הגדל בארץ, אפילו חוט אפילו משיחה, ובלבד שיחברנו לו בדרך חיבורו לטומאה", רוצה לומר שיהיה חיבור שלם, עד שאילו היו שני בגדים או שני עורות מהגדל בארץ מדובקים כמו זה החיבור, יטמא האחד בהטמאות האחר, וזהו עניין "חיבור הטומאה".
אמרו בכאן דבר שהוא מקבל טומאה, טמא - ירצה בו שאשר חובר בו מן הגדל בארץ הוא אשר יטמא.
ומשיחה - היא השפה אשר יוציא החייט בעת הבדל הבגד.
והלכה כרבי עקיבא:
ידוע הוא שנבראו ביום הראשון דברים רבים, כמו שאמרו "עשרה דברים נבראו ביום הראשון", ומכללן המים והן מקבלין טומאה, כמו שהתבאר בטומאת משקים.
וביום השני נברא הרקיע.
וביום השלישי נבראת הארץ והצמחים, וקצת הצמחים יטמאו והן הנאותים לאכילה בלבד לפי מה שהתבאר בטהרות, ולזה אמר בשלישי יש בו טומאה, רוצה לומר בקצת מה שנברא בו יש בו טומאה.
אולם ברביעי נבראו מאורות, ובחמישי בעלי חיים מימיים והעוף. וכבר הקדמתי לך שבעל חיים השוחה והעוף לא יטמאו, ולא הכלים הנעשים מהן יטמאו. ולא יטעך עניין נבלת עוף טהור לפי שהוא חידוש, רוצה לומר שהוא לא יטמא במגע כמו שאר הטומאות, כמו שהתבאר בראש טהרות.
וכנף העוז - כנף עוף, והיא העזניה הנזכרת בתורה, כאשר יעשו ממנו כלי.
וכן ביצת הנעמה כאשר יעשה ממנה כלי, ואמנם אמרנו שזה תטמא להדמותה בכלי העצם, אשר אמרו שהוא יטמא מן התורה מאמרו "וכל מעשה עזים"(במדבר לא, כ), כמו שבארנו בפרק השני.
אולם ביום הששי נברא האדם והבעלי החיים ההולך, והכל יטמא כמו שקדם.
ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי:
מה שאמר העושה כלי קבול מכל מקום טמא - יתבאר זה במשלים, והוא שיעשה כיס מעור החלק אשר אינו מליח ועפיץ, או מן הבגד, או מי שיעשה כלי קיבול מקליפת הרימון או האלון או האגוז.
ומדרך הילדים שעושין כמו כף מאזנים מקליפת האגוז והאלון והדומה להן, וכאשר יעשה התינוק כלי קיבול הנה הוא יטמא, לפי שיש להן מעשה.
ועניין ואין להן מחשבה - שלא נעשה כמו מעשיהם, כגון שדעת התינוק שיעשה זה הקליפה כלי בלתי שיעשה בה דבר, הנה היא לא תטמא כי אין להן מחשבה:
הערומים מהאנשים ישימו קנה המאזנים חלולה, וישימו מתכת בתוך זה החלול כדי שיכבד זה הצד מהמאזנים, ויקחו בצד הקל וימכרו בצד אשר בו המתכת.
ומחוק - הוא כלי ימחקו בו על פי המידה להפיל התוספת, ויערימו בו לתת בתוך זה הלוח מתכת עד שיהיה לה כבידות, וירד במידה בכבידות ויפול ממנה הרבה.
ואסל - עץ יעשה על הכתף ויתלו בו הדבר אשר ימכור. ויערים החנווני יעשה בתוכו בית קיבול מעות, עד שישים שם מה שיגנוב מכסף הסחורה ולא יוודע.
וקנה של עני - יעשה אותה חלולה וישים בתוכו מים לשתות ממנו, ויאמר לאנשים שהוא בתענית כדי שיחמלו עליו.
וכן ישימו בראש המקל בית קבול מרגלית להסתיר ממכס והדומה לאלה.
הנה אלו כולן, אף על פי שהן פשוטי כלי עץ אשר לא יקבלו טומאה מדאורייתא כמו שהשרשנו, כיון שנעשה להן בית קיבול, מכל מקום הנה הם טמאים.
ואמר רבי יוחנן בן זכאי, אוי לי אם אומר אלו הדברים שילמדו ממני התחבולה והזיוף, ואוי לי אם לא אומר שיחשבו אלו הרעים שאנחנו בלתי מכירים בתחבולותם. וכבר אמרו בתלמוד שהוא אמרם ואמר "כי ישרים דרכי ה'"(הושע יד, י), ולא יחלוק אחר שהוא יטמא, ואמנם רבי יוחנן חזק מהדבור בו פנים לפי מה שזכרנו:
תחתית הצורפין - החתיכה מעץ אשר ירכב בה הסומך והוא אשר יקרא אותו במערב "זברה אל-חדיד", ואנחנו קורין תחתית.
ויאמר שזה העץ אשר בו (שני סמוכין) [הסדן של צורף] מקבלת טומאה לפי שהוא ממקבלי כלי עץ, וזה שיפילו שם גרושי המתכות, ויקחו ממנו מה שיתקבץ שם מגרוטות הזהב והכסף, הנה החפירה אשר בעץ היא לקבלה. והעץ אשר בו (שני סמוכי) [סדן] הנפחין טהור לפי שלא נעשת לקבלה, וידוע שהיא לא תטמא אפילו מדרבנן לפי שתכלית מה שיטמא מדרבנן הוא פשוטי כלי עץ, וזה העץ אשר ימשכו עליו הנפחין אין עליה תורת כלי, אמנם העץ, אם לא בעניין היות סמוכות הברזל מורכב בו הנה הכלל תטמא, לשורש אשר קדם בפרק שלושה עשר באמרם "עץ המשמש את המתכת טמא".
משחזת - ידועה. ואינה משחזת של אבן לפי שכלי אבנים לא יטמאו כלל. ואינה גם כן משחזת ברזל לפי שכלי מתכות פשוטיהן טמאים, והנה לא יצטרך שיהיה בה בית קיבול. ואמנם דברו הנה בחתיכת עץ יחליקו עליה את הסכין וייטב חידודו, כמו שיחליקו המקיזין התער בעור, ולזה אם היה בה בית קיבול שמן טמאה, לפי השורש הקדום.
ובתלמוד אמרו "כתוב אפינקסיה דפלוני", רוצה לומר בלוחותיו, ויהיה על הלוח קבוץ לוחות שנים יקבצו כמו פנקס, ואם היה באחד מאלו הלוחות חפירה יהיה בו השעווה להמצא בעת הכתיבה יחזקו בו הכתב, הנה הוא כלי קבול.
ומחצלת - הוא הנקרא בערבי "אל-חציר".
ושפופרת הקש - קנה התבן, הוא גם כן כלי קיבול, ואף על פי שהוא קטן. הנה כבר התבאר לך שכלי קיבול אין לו שיעור, אבל כאשר תקבל אי זה שיעור שיהיה הנה יקרא כלי קיבול.
ופקועות - צמח, לו קנה חלול גם כן, "פקועות שדה"(מלכים ב ד, לט).
ושל חלף - הוא "אל-חלפא".
וכל הככי - רוצה לומר כל מה שבתוכו מהמוח הלבן אשר תמצאו בתוך הקנה, וכאשר יחתכו אותה לשום בה כחול או הדומה לו והוציאו כל מה שבתוכו, הוא מכלל כלי עץ המקבלים ויטמאו, ויטהר במקווה.
ודע שהקנה בכללו קודם שיעשה בו דבר מזה לא יטמא אפילו מדרבנן, לפי שאינה כלי, וזה אשר אמר מחצלת הקנים ושל חלף טהורה, רוצה לומר טהורה מטומאת שרץ והדומה לו, אולם במשכב הזב וחביריו אשר מטמאין משכב ומושב הנה הן יטמאו בלא ספק מדאורייתא כמו שקדם, אם לא שעשאה להגן עליו ולא לשבת עליו, לפי מה שנתבאר בסוכה, שהיא אז טהורה לגמרי.
והלכה כרבי עקיבא:
משנה כלים, פרק י"ז:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב